מה יקרה אם אבחר באמת?

״מי שיש לו למה למענו יחיה,

יוכל לשאת כמעט כל איך״ - ניטשה.

מה יקרה אם אבחר באמת?

הרבה מאיתנו לא יודעות להגדיר באופן ברור מה אנחנו באמת רוצות. מבחוץ זה כביכול נשמע כמו דבר פשוט, הרי מה כזה מסובך, מה הבעיה לדעת מה אני רוצה?

אבל בפועל, כשזה נמשך לאורך זמן, זו יכולה להיות חוויה מאוד מבלבלת. יש תחושה פנימית שמשהו בי רוצה לזוז, להשתנות, לבחור, להתפתח, אבל כשאני מנסה להקשיב פנימה, לא תמיד יש תשובה ברורה.

לפעמים עולה בלבול, לפעמים פחד, לפעמים יש הרבה אפשרויות ואף אחת לא מרגישה מדויקת. ולפעמים אני אפילו יודעת מה אני רוצה, אבל משהו בי לא מצליח לבחור בזה עד הסוף.

והאמת, שיש לזה סיבה ממש טובה.

לפעמים אני לא באמת מפחדת מהרצון עצמו,

אני מפחדת מהמחיר שאשלם אם אסכים להפוך אותו למשהו ממשי.

כי ברגע שאני מגדירה רצון ברור, משהו נהיה אמיתי יותר.

כבר יש כיוון, יש בחירה, יש אפשרות להתאכזב, להיכשל, אפשרות שמישהו יתנגד לי. יש אפשרות שאצטרך להשתנות, להיחשף או לקחת מקום.

ולפעמים, עבור תת המודע שלנו, רצון ברור ובהיר הוא לא רק רצון, הוא סכנה.

למשל - אם כילדה הייתי מאוד בולטת, מוצלחת, חכמה, יצירתית או כריזמטית, ובאיזשהו שלב קיבלתי על זה אש,

יכול להיות שהמערכת שלי למדה שלזהור זה מסוכן. אולי קינאו בי, אולי צחקו עליי, אולי עשו עליי חרם.

המערכת שלי למדה שברגע שאני תופסת יותר מדי מקום - מתרחקים ממני.

במקרה כזה, הרצון שלי להצליח או להיות במלוא העוצמה שלי, יכול להרגיש לי מאוד מושך ברמה המודעת,

אבל ברמה עמוקה יותר, חלק בי עלול לפחד ממנו. כי אם אצליח באמת, אם אבלוט באמת, אם אביא את עצמי במלוא הגודל שלי, אולי שוב אמשוך אש, אולי שוב יתרחקו ממני, אולי שוב יעזבו אותי.

ואז באופן לא מודע אני יכולה לצמצם את הרצון שלי, לא לבחור עד הסוף, לדחות, להתבלבל או להקטין את עצמי.

לא כי אני לא רוצה להצליח-

אלא כי חלק בי למד שהצלחה עלולה לעלות לי בקשר.

דוגמה אחרת היא ילדה שלא היה באמת מקום לרצונות שלה. אולי בכל פעם שהיא ביקשה משהו, היא קיבלה סירוב. אולי הרצונות שלה נתפסו כמוגזמים, מפונקים או לא חשובים. אולי היא הייתה צריכה לוותר שוב ושוב לאח או לאחות שלה. או שההורים שלה היו כל כך עסוקים בהישרדות, בפרנסה, או בקשיים שלהם, שלא נשאר בבית מקום אמיתי לשאלה מה היא רוצה.

וזה לא קרה מתוך רוע. לפעמים פשוט לא היה שם מספיק מקום רגשי עבורה. אבל הילדה לא יודעת להגיד לעצמה “להורים שלי היה קשה”. היא מרגישה משהו הרבה יותר פשוט והרבה יותר כואב: אין מקום לרצון שלי.

כשאני רוצה, אני נתקלת בסירוב, כשאני מבקשת, אני מתאכזבת, כשאני מבטאת צורך, הוא לא באמת נענה.

ואם זה קורה שוב ושוב, מתישהו הרצון עצמו מתחיל להיות מקושר לכאב. אז אני לומדת לא לבקש יותר מדי, לא לרצות בקול, לא להרגיש את הכמיהה עד הסוף, לא להעמיד את עצמי שוב מול האפשרות שמה שאני רוצה לא יקבל מקום.

אני מבטלת את הרצון שלי כדי לשמור על הרגש שלי, וגם כדי לשמור על הקשר.

אפשרות נוספת היא מצב שבו רצון ברור נקשר בתוכנו לפחד מכישלון. אם כילדה הרגשתי שמצפים ממני להצליח, להיות טובה, חכמה, מדויקת, מוצלחת. יכול להיות שלמדתי שכישלון הוא לא רק חוויה לא נעימה, אלא משהו שמאיים על הערך שלי.

אולי כשנכשלתי ביקרו אותי. אולי כשהבאתי תוצאה פחות טובה הרגשתי שמתאכזבים ממני. אולי קיבלתי אהבה בעיקר כשהצלחתי, כשהייתי מרשימה ,מדהימה, והיה במה להתגאות.

ואז משהו בי למד שאם אני בוחרת משהו באמת, אם אני מגדירה רצון ברור ויוצאת אליו, אני גם מסתכנת באפשרות שלא אצליח. ואם לא אצליח, זה לא רק אומר שהדרך או הפעולה לא הצליחה, אולי זה אומר משהו עליי:

שאני לא מספיק טובה, לא מסוגלת, אין לי את מה שצריך, ואולי עדיף לא לנסות בכלל מאשר לגלות שניסיתי ולא הצלחתי.

ובמצב כזה, הבלבול יכול להפוך למקום מאוד נוח. כי כל עוד אני לא בוחרת עד הסוף, אני גם לא יכולה להיכשל עד הסוף. כל עוד הרצון נשאר קצת מעורפל, אני לא צריכה לפגוש את האפשרות שהוא לא יתממש. ואז אני יכולה לדחות, להתלבט, לחכות לרגע הנכון, ללמוד עוד קצת, לבדוק עוד אפשרות, להגיד לעצמי שאני פשוט עוד לא בטוחה.

לא כי אין בי רצון, אלא כי חלק בי מפחד שאם אבחר באמת, כבר לא תהיה לי דרך להתחבא מהאפשרות להיכשל.

כמובן, אלו רק כמה דוגמאות מתוך אין סוף אפשרויות. לכל אחת מאיתנו יש את הסיפור המאוד אישי וספציפי שלה. הדרך שבה למדנו מה בטוח לנו ומה מסוכן, הדרך שבה הרצון שלנו קיבל מקום או לא קיבל מקום, הדרך שבה למדנו מה קורה כשאנחנו מבקשות, בוחרות, מתרחבות, מצליחות, נכשלות, לוקחות מקום או מביאות את עצמנו באמת.

ולכן הרבה פעמים השאלה היא לא רק: מה אני רוצה? לפעמים השאלה העמוקה יותר היא:

מה אני מפחדת שיקרה

אם באמת אסכים לרצות עד הסוף?

כי הרבה פעמים הרצון לא נעלם,

הוא פשוט מכוסה בשכבות של פחד.

ועם השנים קורה עוד משהו שמאוד משפיע על היכולת שלנו להגדיר רצון ברור:

אם רציתי דברים שוב ושוב, אבל לא הצלחתי ליצור אותם במציאות שלי, נוצר בתוכי פער. פער בין הרצוי למצוי, בין מי שאני היום לבין מי שאני מרגישה שאני יכולה להיות, בין החיים שאני חיה לבין החיים שאני כמהה אליהם.

ובתוך הפער הזה מצטברים רגשות

שקשה להכיל לאורך זמן:

תסכול, אכזבה, ייאוש, חוסר אונים, תחושת כישלון, בושה והשוואה. וכשהפער הזה נשאר פתוח יותר מדי זמן,

ואני חווה בתוכו שוב ושוב רגשות שכבר קשה לי להכיל,

לפעמים המערכת הפנימית מתחילה להסיק שהבעיה היה הרצון עצמו.

כי לרצות משהו שלא מתממש לאורך זמן זה כואב.

אז בלי לשים לב, אני מתחילה להוריד ציפיות, לשכנע את עצמי שזה לא כזה חשוב, להתבלבל, לדחות, להימנע, להשאיר אפשרויות פתוחות, אבל לא לבחור באף אחת עד הסוף. לא כי אין בי רצון, אלא כי הרצון נהיה מקושר לכאב.

וכשאני כבר לא באמת מחוברת לרצון שלי, גם הדרך עצמה נהיית קשה יותר. כי כל דרך אמיתית תפגיש אותי עם קושי, גם הדרך הכי מדויקת לי, גם הבחירה הכי נכונה, גם הדבר שאני הכי רוצה בעולם.

אם אני רוצה לפתוח עסק- יהיו רגעים של פחד, חוסר ודאות, טעויות, חשיפה, ביקורת, ימים שבהם לא קורה כלום, ורגעים שבהם אני פוגשת את הספק שלי מאוד מקרוב.

אם אני רוצה ליצור שינוי אמיתי בחיים שלי- יהיו רגעים שבהם הישן ימשוך אותי חזק אחורה, יהיו רגעים שבהם יהיה קל יותר להישאר במוכר, רגעים שבהם הבחירה החדשה עוד לא תרגיש טבעית.

אם אני רוצה לצאת לדרך חדשה- יהיו רגעים שבהם אצטרך להסכים לא לדעת בדיוק איך זה ייראה, להסכים להתחיל לפני שיש לי ביטחון מלא, להסכים לפגוש בדרך גם בלבול, גם פחד, גם ביקורת פנימית, וגם את האפשרות שזה לא יצליח בדיוק כמו שדמיינתי.

כלומר- קושי הוא לא בהכרח סימן שאני בדרך הלא נכונה. לפעמים הוא פשוט חלק מהמחיר הטבעי של גדילה.

אבל כשאני לא מחוברת לרצון שלי, כשאין לי “למה” חזק, ברור ועמוק שמחזיק אותי מבפנים, כשאין לי מטרה ברורה מול העיניים, שלשמה אני מוכנה לשאת גם את הקושי שיגיע בדרך- כל קושי יכול להרגיש כמו סבל ריק, כל אתגר מרגיש כמו סימן לעצור, כל פחד מרגיש כמו הוכחה שזה לא בשבילי, כל עיכוב מרגיש כמו כישלון, אז אני מוותרת מהר מאוד.

יש ציטוט של ניטשה שאומר:

“מי שיש לו למה שלמענו יחיה,

יוכל לשאת כמעט כל איך.”

כי כשהלמה שלי ברור, כשהגדרתי רצון בהיר ויש לי מטרה שמחוברת אליי באמת, הקושי הוא עדיין קושי, אבל הוא לא חסר משמעות. הוא נשאר בגדר מאמץ ולא הופך לסבל. הוא נמצא בתוך הקשר. הוא חלק מהדרך אל משהו גדול יותר שחשוב לי באמת.

לעומת זאת, כשהלמה שלי לא ברור- גם מאמץ קטן יכול להרגיש כמו סבל גדול. לא כי אני חלשה, אלא כי אין בתוכי משהו ברור שמחזיק אותי בתוך הדרך ועוזר לי להכיל את האתגרים שיגיעו. אין מצפן פנימי שמראה לי לאן אני שטה כשהים נהיה סוער.

וזה בעיניי אחד הדברים הכי חשובים להבין על רצון. רצון הוא לא רק “מה בא לי”. רצון עמוק הוא כוח מארגן, כוח חיים שמניע לפעולה. הוא כיוון. הוא עוגן פנימי. הוא הדבר שעוזר לי להסכים לעבור דרך, גם כשהיא לא פשוטה.

ולכן, כדי להצליח לגלות מה הרצון האמיתי שלי, צריך להתחיל להסתכל עמוק פנימה,

ולהסכים לשאול: איזה חלק בי מפחד לרצות, ולמה? כי בדרך כלל הדרך חזרה לרצון לא מתחילה מזה שאנחנו פתאום ביום בהיר מגלות מה אנחנו רוצות. היא מתחילה מזה שאנחנו מגלות ממה אנחנו באמת מפחדות?

ציירתי לך כאן מפה שמסבירה את כל התהליך:

אז אחרי שהבנו יחד מה המסע של הרצון ואיך הוא נשחק עם השנים והופך ללא ברור,

והבנו את זה באופן כללי דרך דוגמאות אוניברסליות.

עכשיו אני רוצה להזמין אותך לעשות בירור פנימי, שבו תוכלי לדעת למה הרצון האישי שלך הלך ונעלם?

אני מזמינה אותך לקחת רגע לעצמך ולכתיבה, אפשר לשבת עם דף ועט ולשאול את עצמך, ברכות:

• מה יקרה אם באמת אבחר?

• מה יקרה אם הרצון שלי יתממש?

• מה אני מרוויחה מזה שאני לא בוחרת באמת?

לפעמים כבר מעצם השאלה, משהו מתחיל להתבהר.

כי מתחת לבלבול יש רצון, מתחת לרצון יש פחד,

ומתחת לפחד יש חלק בתוכנו שמבקש שנקשיב לו, לפני שנוכל להסכים לגדול.

אם הניוזלטר נגע בך, ותרצי להישאר מעודכנת לפרטים נוספים -

לחצי כאן להרשמה לניוזלטר